פרשת בשלח
אוצרות התורה - מתוך ספרו של רבינו אוצרות גנוזים
"ויקח משה את עצמות יוסף עימו וכו' והעליתם את עצמותי מזה איתכם. )יג' יט')
"עצמות יוסף היו בתוך עור כבש והכבש הלך מאליו"
איתא בתוס' הראש בשם המדרש וכן הובא בתוס' שאנץ בסוטה יג' שמשה הניח את עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנס בו רוח חיים באותו עור והיה מהלך עימם ארבעים שנה במדבר, וזהו שכתוב נוהג כצאן יוסף. אולם בהדרת זקנים לבעלי התוס' כתוב שכרך עור של גדי על עצמו וכתב עליו שם המפורש והיה מהלך מעצמו והוסיף עוד עצמות כל השבטים היו מונחים בארונו.
אולם בסידור הרוקח שנתחבר ע"י ר' אליעזר מגרמיזא איתא שמפני טרדות הדרך שכח משה את עצמות יוסף ובדרך נס נעשו עצמותיו כצאן חי הלך מעצמו.
ובשפתי כהן איתא ארון של מתכת היה ארונו של יוסף והיה כבד להוליכו וכדי שלא להטריחם היה מהלך מאליו.
וכעין זה מצינו למדר' בשעה שהכניס שלמה המלך את הארון לקודש הקדשים עשה ארון אורך עשר אמות ופתח עשר אמות אורך ולא יכל להכניסו, עמד שלמה והתבייש, התחיל להתפלל לפני ה', מה עשה שלמה הלך והביא את ארונו של דוד אביו וחיה.
וכתב העץ יוסף על המדרש חיה ממש כיון שאין להכניס את הארון למחנה שכינה שהרי אפילו של טמא אסור וקו' של מת עצמו.
וכתב הגר"ח שזה היה מכח עצמו שהרי אדם הראשון נתן לו רק שבעים שנה.
ויש מן המפרשים שכתבו שזה פלגי על הש"ס בסוטה בדף כ' טמא מותר במחנה לויה ואף במת. וראיה מארונו של יוסף ואם בדברי המדרש שהיה בו רוח חיים אין הוכחה.
וכן מהש"ס בסוכה כה' שנושאי ארונו של יוסף היו טמאים במגע. ה' יעזרנו ע"ד כבוד שמו ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו אמן סלה.
אוצרות הגדולים
מתוך ספרו של רבינו שמו כשם הגדולים
ילמדנו רבינו מי היה הרב בעל חמדת ימים.
וזה החלי בעזר משדי. ספר זה נדפס לראשונה בשנת תצא באיזמיר כתבי יד ע"י ר' ישראל יעקב אלגזי. והביאו לדפוס מעוטר בהסכמת גדולי הדור, אולם מאחר ששמו של המחבר לא מופיע יש אומרים
שהוא ספר קודש ונכתב ע"י אחד מגורי האר"י. ויש מייחסים זאת לרב המקובל ר' בנימין הלוי זצ"ל מצפת.
והרבה מנהגים לקוחים ממנו כגון לומר מזמור לדוד אורי וישעי בחודש אלול. אולם ראו ראיתי שיש מקור למנהג זה מכתבי החיד"א במורה באצבע אולם היו כאלה שחשבו שנכתב ע"י אחד מתלמידיו שצי' יען שנמצאו בו שיבושים רבים. ובעל מנחת אלעזר וז"ל לא באתי לחלוק על חכמים ולא לחלוק על חמדת הימים כי לא אבוא עם נעלמים ואולי היה מחברו צדיק תמים. וכתב ונראה דאף אם מחברו צ"ד ששלטו בו זרים כי הרי נמצאו בו שיבושים ואף שזה רק במס' מקומות מי יאמר לנו מה נכון ומה לא.
ילמדנו רבינו מי היה ר' אליעזר מגרמיזא
וזה החלי בעזר משדי. ר' אליעזר מגרמיזא חיבר את ספר הרוקח. נולד במגנצא בשנת צא תתקכ בערך. אביו ר' יהודה בר קלונימוס אצלו קיבל את תורתו וילדותו, למד גם אצל ר' אלעזר בעל היראים. והתקרב לתורת הסוד אצל ר' יהודה החסיד. ואח"כ קבע מושבו בגרמיזא הקים שם ישיבה רבים מגדולי הדור היו תלמידיו. ביניהם ר' יצחק מינה בעל אור זרוע. באחת הפרעות של מסעי הצלב נרצחו אשתו ובנותיו והוא ובנו וכמה מתלמידיו נפצעו. עוד חיבורים בכל מקצועות התורה, תנ"ך, ש"ס ומדרשים הסידור פיוטים וחיבורים דרך הקבלה רובם של הספרים לא מצויים בימינו חוץ מפירושו על הסידור וספר סודי רזיא. נפטר בוורמיזא בשנת תתקצ' בערך ושם מנוחתו כבוד.
נלעד' נולד בשנת ד' א' תתקכ' כמנין שנותיו של נח כשהוליד ועליהם נוספו עשרים שנה קודם הגזרא. להורות שהיה נח לבריות ונח לשמים. ונפטר בשנת תתקץ ר"ת תת' ר"ת תלמוד תורה, קץ שתמיד הפיץ את התורה שבא היה תלוי קץ הגלות. ועוד תמיד היה מצפה לביאת ינון ואליה.
אוצרות הדורות
מתוך ספרו של רבינו הדור בלבושו
מצינו לחז"ל שמצרים היה מרכז וקיבוץ גדול קהילות הטובות שהרי אמרו חז"ל בסוכה קא' מי שלא ראה מושב השרים של ישראל באלכסנדריה שבמצרים לא ראה בכבודן של ישראל. וכן במשך הדורות היו שם גדולים שקבעו את מושב כמו ר' אברהם בן הרמב"ם, ר' סעדיה גאון, ר' בצאלאל אשכנז. בעל השיטה מקובצת, הרדב"ז, מהר"ם אלשקר, ר' יעקב קאשרטו המכונה מהריק"ש , ר' דוד קונפורטו בעל קורא הדורות, ר' אלעזר אשכנזי בעל מעשי ה'. האר"י ועוד.
סיבת בואו של הרמב"ם למצרים:
בחג הסוכות לאחר תפילת שחרית יצא הרמב"ם מבית כנסת שבעירו קוטורא ולולבו בידו כמנהג חסידים ואנשי מעשי מעשה פגע בו המלך ושאלו בלעג ובזלזול מה היום מיומיים שאתה הולך בדרך, וזה שבידך כמנהג המשוגעים והשיב לו אדוני המלך אין זה מנהג המשוגעים כי אם מנהגם לרגום באבנים וזה מנהג תורת משה ומנהג ירושלים. ושתק המלך ולא שת ליבו לדברי הרמב"ם והיתה כוונת הרמב"ם לרמז על האבן שמשליכים הישמעלים בהר קדם ביום חגם והוא עבודת מרקולים.
כשבא לארמון אמרו לו עבדיו אדוני המלך מה אמר לך התשובה הרופא היהודי והשיבם שענה תשובה טובה כי הוא לא משליך אבנים כמנהג השוטים, ומעשהו מנהג תורת משה ומנהג ירושלים אמרו לו עבדיו שהוא התכוון לזלזל בחגנו שאנו זורקים אבנים. וכשמוע המלך כך רצה להרוג את הרמב"ם ואז ברח הרמב"ם בשנת ד' אלפים תשע מאות ועשרים ושלוש ליצירה הרב חת"ס כותב בפר' שופטים שאין איסור לשוב למצרים כי אם להיות קבוע שלא לסחורה ואקרא. ולהיות באקראי.
ולעתיד לבוא שנכבוש את מצרים תהיה מצווה לדור בה וכולו יהיה קודש.
ואיתא עוד בירושלמי בסוכה פה פא' בשלוש פעמים הוזהרנו לא לשוב למצרים. וג' פעמים שבו ונענשו בימי סנחריב, בימי יוחנן בן קורח בימי אנטיגנוס הרשע.
אוצרות ההלכה
מתוך ספרו של רבינו שער יוסף על הריח טוב
קודם שיתחיל בתפילת העמידה, כשאומר "גאל ישראל", ימשמש בתפילין של ראש, כי תפילין של ראש הוא באצילות, ותפילת העמידה באצילות. ויש אומרים שגם בסיום "המברך את עמו ישראל בשלום" ימשמש בתפילין של ראש. ועיין ב"כף החיים", סימן טו, אות ב. ונראה לי, דהנוהג בכך- לא ימשמש אלא אחר "יהיו לרצון אמרי פי", כי פסוק זה כולו מכלל התפילה. וצריך לעמוד ידיו כפותים זה על זה, כעבדא קמי מארה, ולכן לא ירים ידו עד שיסיים פסוק זה.
דה' ימשמש בתפילין של ראש שאומר גאל ישראל כי הם באצילות ועמידה גם באצילות.
ונלעד' לומר שזה מכוון לעולם הגבוה ביותר צריך לחלוק כבוד לכך ע"י עמידה כדוגמת עמידה לאדם אציל ומורם מעם.
ובתפילין של ראש המונחת על הראש זה מורה לעולם הגבוה כעין האצילות שניכרת על הראש.
הטעם שמשמשים שם כדי להראות לאדם ולעוררו להתחבר לעולם האצילות אף כי זה עולם גבוה. ולכאורה מעצמם יתעוררו לכך יש לומר שמחמת הטרדות יש לחוש שלא ישכח. והנה מכאן משמע שרק ימשמש ולא ינשק בגאל ישראל את התפילין משום הפסק.
והטעם שנבחר זה בגאל ישראל יש לומר א. כיון שבעמידה הרי הוא כעומד לפני המלך ואין לו לעשות שום תנועה.
ב. יען שבגאולת ישראל אשר הם חשובים ונאצלים עד מאוד.
דה' ויש אומרים שגם בסיום המברך את עמו ישראל בשלום ימשמש.
נלעד' לומר יען שגאולה לבד זה עדיין לא מספיק צריך שאחר הגאולה מן האויב יהיה לאדם שלום בביתו ובמעונו נמצא שהשלום הוא המשך לאצילות משא"כ בלא זה.
והדעה הראשונה של כיון שגאלם ודאי ישמרם ולכן אין דרך להבליט את האצילות בכך ולכן אין למשמש שם.
דה' וזה יהיו אחרי פס' יהיו לרצון וכו'.
יען שהוא מכלל התפילה יש לומר כיון שבתחילה יש חלק בקשות לכן שלא נחשוב כיון שברכות אחרונות הם הודאה א"כ הסתיימה התפילה על זה מעיר שאנו עוסקים שבח כדוגמת ג' ברכות ראשונות שהם שבח ואח"כ יב' ברכות בקשות ואחר כך חוזרים עליהם הודאה ג' ברכות אחרונות ואחר בקשה כללית וזהו יהיו לרצון אמרי פי וכז' כדי לחזק את בקשתו שכן ע"פ שנים עדים יקום דבר.
דה' וצריך שיהיו ידיו כפותים כעבדא לפני רבו.
ולענד' אף כי עבד לפני רבו אין ידיו כפותות. אולם יש לומר שזה סמל להכנעה. וזה יש לעבד, ועוד יש לומר שכאשר חפץ האדם להקשיב ולהתחיל לשמוע לקחו אזי הוא ידיו כפותות וא"כ יש לומר שגם עבד בעת בקשת רבו כך ינהג ודוק'.
הציבי ציונים סימני הלכות עפ' האותיות:
מש' רבינו זאת בסעיף א' א ר"ת אצילות שכן המידה היא באצילות ותפילין של ראש מרמזות לאצילות.
ב. ר"ת אחר מה שכתב רבינו אחר יהיו לרצון ימשמש.
אוצרות הדרוש
מתוך ספרו של רבינו "אוהל יוסף"
כתב הרב בן איש חי בפרשת בשלח בספרו בן איש חי בהקדמה. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה.
עזי היינו התורה וזמרת הינו התפלה ויהי לי בתיבת ויהי יש לדעת שאנו מושכין אורות המוחין לשכינה שהם כח"ב וכל אחד כלולה מעשר וביחד יהיו שלושים כמו אות ל'. ואילו מן הבינה ומן הדעת מושכים עשר אורות מוחין חמישה מן הגבורה וחמישה מן החסד וביחד יהיו עשר כאות י של מוחין. וזהו ויהי לי לישועה תיבת לישועה מספר משפיע היינו לשכינה, יען שתיבת ישועה עם הכולל תעלה כמספר השכינה.
ויש לדעת שישנם ארבע תיקוני שכינה בערבית תיקון המטה של השכינה. ובפסוקי דזמרה דשחרית תיקון השולחן של השכינה. ביוצר של שחרית וקריאת שמע מתקנים סוד הכסא של השכינה. ובתפילת עמידה מתקנים סוד המנורה. ויש שרושמים זאת בסידור כדי שיהיה לכם קל לכיון.
והנה אדני שפתי עולה בגמטריה מנורה להורות לתיקון המנורה של השכינה.
ונלעד' לומר מה שרבינו קורא לתורה עוז עש' הפס' ה' עוז לעמו יתן וכוונתו לתורה שבכתב.
יען שאיזה כח יכולים ליתן לה' אלא ע"י שלומדים תורה שבכתב והטעם שהיא נקראת עוז יען שעליה אמרו נעשה ונשמע, ואילו תורה שבע"פ לא היה חפצים לקבלה אלא בימי אחשרוש שאמרו נעשה ונשמע. ועל זה צריך כוחות נפש אדירים וכאשר יש תפיסה כזו זה נותן כח ותעצומות לה' ולפמליה של מעשה שכן נאמר בהם גיבורי כח עושה דברו לשמוע בקול דברו.
ועוד יש לומר שהטעם שהתורה בכתב נקראת עוז יען שהיא כוחם של ישראל יען שתורה שבע"פ לא כולם עוסקים בה, וא"כ התורה שבכתב הוא כוחם של כלל ישראל ומה גם שלא כולם בעלי יכולת ללמוד תורה שבע"פ.
ועוד יש לומר שבזכות תורה שבכתב שישראל קיבלו ולא האומות נתוסף כח לה' ולפמלייתו בבחינת תנו עוז לאלוהים וזהו ה' עוז לעמו יתןק היינו ניתנה להם תורה בכתב וזה עושה את אומתו אומה בין האומות כלשון ר' סעדיה גאון ודוק'.
ולכן נקראת עוז, כי התורה שבע"פ גם ישראל לא רצו לקבל במתן תורה כלשון חז"ל משא"כ תורה שבכתב.
ומה שיש למשוך לה אורות מוחין יש לומר כיון שהיא בצער בפרט בגלות הרי היא עומדת בחושך וזהו תיקון המטה בערבית וקש' שזה מורה להתבטלות וכן תפילה שמורה להכנעה מקבלה אור וחדוה ושמחה אבל זה צריך להיות אך ורק מתורה שמכתב כנגד כתר חכמה ובינה יען שהחכמה והבינה נקראות אורות ומאירות עד"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב ודרך אדם להיות פניו צהובות זהב שתכונתו לשמח כלשון חז"ל במקומות רבים וביחד יעלו ל כמנין כח שהרי בן ל לכח כלומר ע"י כך נותנים לשכינה כח.
אולם עדיין צריך דעת שהוא רוח הקודש כלשון רש"י.
שגם היא מאירה וצריך למשוך ממנה ה' גבורות וה' חסדים לפי שצריך פעמים למשוך ע"י הדעת חסד ופעמים גבורה.
ומה שהשכינה זוכה לישועה הם האורות שהיא מקבלת כדוגמת האדם שנמצא בחושך ומאירים לו ואז זוכה הוא לישועה כי עצם האור הוא ישועה. ועוד יש לומר כשם שישראל נמצאים בגלות גם השכינה בסוד עימו אנוכי בצרה וכן בשובי את שבותכם נמצא שגם היא זוכה להיגאל יען שהחושך הוא הגלות והאור הוא הגאולה.
ומה שאנו עוסקים תיקון לשכינה בערבית למטה יען שבלילה זמן שינה וכביכול השכינה רדומה כדוגמת אדם אשר מרוב צערו ישן לכן זה בערבית. ודומה המזמורים לתיקון השולחן, יען שעל השולחן מזמרים והשכינה בצער בניה בעבור הפרנסה שלזה תרמז השכינה וע"י זה שמזמרים ליד השולחן מתעודד הוא.
וביוצר וק"ש יען שהשכינה מצטערת על טלטולי ישראל ואינם יושבים במקום אחד וזהו ע"י שרואה שישראל מקבלים עליהם עולו מתישבת והיינו תיקון הכסא.
אולם כאשר רואה השכינה שהינם עומדים מתעודדת היא וזה שייך למנורה המורה לחכמת התורה הנקראת אמת. ולכן אומרים אדני שפתי תפתח היינו שתכוון שהשפתים יהיה ע"פ יתברך שזה ודאי היא מדת האמת כי הוא אמת וחותמו אמת.
אוצרות הפלאות
עצמות האבות ועצמות בתיה לקחם משה עימו.
הנה הרב אדרת זקנים לבעלי התוס' כתב שעצמות שאר השבטים היו מונחים בארונו של יוסף. אולם רש"י כתב על התורה בשמות על הפס' והעליתם את עצמותי מזה אתכם כתב שאף עצמות שאר השבטים העלום ממצרים.
ונלעד' שלמד זאת מהפס' מזה וזה בגמטריה יוסף . וא"כ יש לומר שהכוונה היא מתוך השבטים. ואפשר לומר שהרב הדרת זקנים למד זאת מתיבת זה שכל הזה דהיינו שתים עשרה שבטים שמונחים בארון יוסף העלום.
ואפשר שהטעם א. להורות להכרת הטוב ליוסף וכעין זה ראיתי להרב חמדת ימים בפס' זה שכותב שמשה העלה את עצמו בתיה ולמד זאת מתיבת את עצמות ואת זה לרבות את בתיה בת פרעה. והוא משום הכרת הטוב. ויש לתמוה מה אמר שזה שזה בא לרבות אולי דברים אחרים. ונלעד' לומר שהכוונה היא למי שהיה טפל אליו והיא בתיה בת פרעה ונלעד' לומר שאפשר ללמוד זאת מתיבת עימו ומי היה עימו בתיה ואפשר לומר את היינו עשרים ושתים אותיות והיינו התורה מאות א-ת ומהיכן למד משה מסירות נפש נגד המלאכים כדאיתא בשס' דשבת פ"ח ודאי שלמד זאת מבתיה בת פרעה. וכן יש לנהוג לכל אדם את מידת מסירות נפש לפי שבכל אדם יש ניצוץ ממשה רבינו.
בברכת שבת שלום לכלל עם ישראל
מאחלים מוסדות אור מאיר ושער השמים
מאחלים מוסדות אור מאיר ושער השמים
